סיר מרק לא עלה לשולחן של ארוחה חגיגית. המרק עבר לכלי הגשה עמוק עם מכסה, שעמד במרכז השולחן ושמר על החום, ומתוכו מזגו במצקת לכל צלחת.
כלי הכבוד של השולחן
המרקיה (באנגלית tureen, מהמילה הצרפתית terrine, כלי חרס) נעשתה אופנתית במאה ה־18 בצרפת, ומשם התפשטה לשולחנות של אצילים בכל אירופה. המרקיות הראשונות נעשו מכסף ומפאיינס, ובתי חרושת לפורצלן יצרו מרקיות מפוארות, לעתים בצורת ירק, ציפור או ראש חיה. המרקיה הייתה הכלי הגדול והיקר בסט כלי האוכל, ועמדה לא פעם על מגש תואם.
בכל בית
במאה ה־19 המרקיה הפכה לחלק קבוע מכל סט כלי אוכל, גם בבתים של מעמד הביניים. במכסה יש לעתים פתח קטן, כדי שהמצקת תישאר בפנים כשהמכסה סגור. במאה ה־20 נפוצו מרקיות פשוטות יותר, מפורצלן מבוואריה, מקרמיקה ומאמייל, ובשנות ה־60 וה־70 גם מרקיות מנירוסטה עם מתקן חימום. על כלי אמייל אפשר לקרוא בערך כלי אמייל.
איך מזהים
- מכסה: מכסה שמתאים בדיוק, באותו עיטור, לעתים עם פתח למצקת.
- חותמת: שם יצרן או סמל בית החרושת בתחתית הקערה, ולעתים גם על המכסה.
- מגש: מגש תואם מאותו סט, בצורה של בסיס המרקיה.
- עיטור: עיטור מצויר ביד, או הדפס של דגם ידוע.
מה קובע את הערך
- גיל, ויצרן ידוע.
- מכסה ומגש מקוריים.
- מצקת תואמת.
- מרקיה פיגורטיבית או עיטור מצויר ביד.
- מצב בלי סדקים, בלי שברים קטנים ובלי הדבקות.
יש לכם מרקיה ישנה בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח לבדוק אותה יחד אתכם.




