לפני הפעמון החשמלי והאינטרקום, מי שהגיע לבית הרים טבעת מתכת כבדה והכה בה על הדלת. נוקש הדלת היה הדבר הראשון שאורח פגש, ולכן עוצב לא פעם כקישוט מרשים, ולפעמים גם כסמל שמגן על הבית.
מטבעת פשוטה לראש אריה
נוקשים וטבעות דלת היו בשימוש כבר ביוון וברומא. בימי הביניים נקבעו על דלתות של כנסיות, טירות ובתים טבעות ברזל כבדות, ששימשו גם כידית למשיכת הדלת. מהמאה ה־17 ואילך, ובמיוחד במאה ה־18 וה־19, הפך הנוקש לחלק מעוצב בחזית הבית, ויוצק מברונזה, מפליז ומברזל. הצורה הנפוצה ביותר היא ראש אריה שמחזיק טבעת בפיו, סמל של כוח ושמירה, ולצדה ראשים מיתולוגיים, דולפינים, נשרים, פרחים וצורות של פטיש או מפתח.
היד שאוחזת בכדור
בארצות הים התיכון, בספרד, בפורטוגל, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, נפוץ מאוד נוקש בצורת יד של אישה שאוחזת בכדור, ולפעמים עונדת טבעת או צמיד. היד נחשבה לסמל של מזל ושמירה, בדומה לחמסה, והיא מופיעה עד היום על דלתות של בתים ישנים, גם בארץ. נוקשים כאלה הגיעו לכאן גם עם עולים, ונקבעו על דלתות של בתים יהודיים.
הסוף של הנוקש
בתחילת המאה ה־20, עם הכניסה של החשמל לבתים, החליף הפעמון החשמלי את הנוקש ברוב הבתים, אבל נוקשים המשיכו להיות קישוט פופולרי לדלתות כניסה. יש גם נוקשים עם חלון הצצה קטן, שמאפשרים לראות מי בפתח לפני שפותחים.
איך מזהים
- משקל וחומר: נוקש ישן כבד, עשוי ברונזה, פליז או ברזל, ולא מיציקה קלה.
- שחיקה: בנוקש שהיה בשימוש רואים שחיקה במקום שבו הוא פגע בדלת, וגם בבליטה שעליה הוא נוחת.
- חיבור: לוחית אחורית, ברגים או מסמרים מקוריים, ולפעמים שאריות של צבע הדלת.
- העתקים: נוקשים רבים בסגנון עתיק יוצרו במאה ה־20, ויש להם לרוב יציקה חלקה ואחידה מדי ובלי סימני שימוש.
מה קובע את הערך
- גיל, ובמיוחד נוקשים מהמאה ה־18 וה־19.
- ברונזה כבדה או ברזל מחושל בעבודת יד.
- עיצוב מיוחד ומפורט.
- לוחית ומסמרים מקוריים.
- מקור ידוע, למשל נוקש מבית מסוים או מקהילה מסוימת.
יש לכם נוקש דלת ישן בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח לבדוק אותו יחד אתכם.
