בלילה, ליד הקטר, עובד רכבת מניף פנס אדום מצד לצד, והרכבת עוצרת. לפני האיתות החשמלי והקשר האלחוטי, הפנס היה השפה של הרכבת: צבע, תנועה ואור קטן אמרו לנהג אם לעצור, להאט או להמשיך.
שפה של אור
עם התפשטות הרכבות באירופה ובארצות הברית באמצע המאה ה־19 התפתחה שיטה של איתות בצבעים: אדום לעצירה, ירוק או לבן להמשך, ולפעמים צהוב להאטה. עובדי הרכבת, בלמים, מאתתים ומנהלי תחנות נשאו פנסי יד שבערו בנפט או בשמן, עם זכוכית צבעונית או עם עדשות שהתחלפו בסיבוב, כך שאותו פנס הראה צבעים שונים. על הקרון האחרון של כל רכבת נתלה פנס זנב אדום, שסימן שהרכבת שלמה ולא נשאר קרון מאחור. בתחילת המאה ה־20 החלו להחליף את הנפט בנורות חשמליות ובסוללות.
הסימון של החברה
כל חברת רכבת הזמינה פנסים משלה, וסימנה אותם בשמה או בסמלה, מוטבע בפח או חרוט בזכוכית: SNCF בצרפת, חברות הרכבת הבריטיות והאמריקאיות, ורכבות רבות באירופה. בארץ פעלה בתקופת המנדט רכבת פלשתינה, ופנסים ופריטים שנושאים את הסימון שלה, ואחר כך של רכבת ישראל, מבוקשים מאוד בקרב אספנים. על פנסים ומנורות נפט נוספים אפשר לקרוא בערך מנורת נפט ועששית.
איך מזהים
- מבנה: גוף מתכת עם ידית נשיאה בראש, מגן לזכוכית, ובתחתית מיכל דלק עם פתיל או תא לסוללה.
- צבעים: זכוכית או עדשה אדומה, ירוקה או שקופה, ולפעמים מנגנון שמסובב את העדשות.
- סימון: שם או ראשי תיבות של חברת הרכבת, ולעתים שם היצרן, השנה או מספר הדגם, מוטבעים בגוף או בזכוכית.
- שימוש: פנס אמיתי נושא סימני שימוש, פיח ושחיקה, לעומת העתקים חדשים לנוי.
מה קובע את הערך
- גיל, ובמיוחד פנסים מסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.
- סימון ברור של חברת רכבת, ובמיוחד של רכבת פלשתינה או רכבת ישראל.
- זכוכיות ועדשות צבעוניות מקוריות ושלמות.
- מיכל, פתיל ומבער מקוריים.
- צבע מקורי, גם אם הוא מעט שחוק.
יש לכם פנס רכבת ישן בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח לבדוק אותו יחד אתכם.
