מכסה קטן שנפתח, ריח חריף של דיו, ועט עם ציפורן מתכת שטובלים, מנגבים בעדינות בשפת הכלי, וכותבים כמה מילים לפני שצריך לטבול שוב. במשך מאות שנים, לכל כותב, מתלמיד ועד סופר, היה כלי שבו החזיק את הדיו: הקסת.
קסת הסופר
המילה "קסת" עתיקה מאוד. בספר יחזקאל מתואר איש לבוש בדים, ו"קסת הספר במתניו", כלומר כלי הכתיבה של הסופר תלוי על מותניו. סופרים בעולם העתיק נשאו איתם קסת קטנה, לעתים צמודה לנרתיק עם קולמוסים, כדי לכתוב בכל מקום. קסתות כאלה נעשו מחרס, ממתכת, מעץ ומקרן.
הקסת על השולחן
במשך הדורות עברה הכתיבה בנוצה ואחר כך בעט עם ציפורן מתכת, וכל כתיבה דרשה טבילה בדיו. הקסת עברה מהמותניים לשולחן, והפכה לחפץ נוי: קסתות מזכוכית עבה, מקרמיקה מצוירת, מפליז ומכסף, לפעמים בצורת חיות, בעלי מכסה מעוטר. על שולחנות עבודה מכובדים עמדו מערכות כתיבה שלמות: מגש עם שתי קסתות, לדיו שחור ולדיו אדום, מקום להנחת העטים, ולפעמים גם כלי עם חול דק לייבוש הדיו ופעמון קטן.
הקסת בבית הספר
בבתי ספר רבים בעולם, וגם בארץ, היה בשולחנות הלימוד חור עגול לקסת. התלמידים כתבו בעט טבילה, ולמדו להיזהר שלא ייפול כתם על המחברת. בגלל זה גם השתמשו בנייר סופג, שהניחו על הכתוב כדי לייבש אותו. אצבעות מוכתמות בדיו היו סימן היכר של תלמידים.
העט הנובע, שבו מאגר דיו בתוך העט עצמו, ובמיוחד העט הכדורי, שהתפשט אחרי מלחמת העולם השנייה, הפכו את הקסת למיותרת. היא עברה לשולחנות של אספנים ושל מי שאוהבים כתב יד יפה.
איך מזהים
- קסת זכוכית: כלי קטן וכבד עם פתח צר, לרוב עם מכסה מפליז או מכסף על ציר.
- קסת לבית ספר: כלי קטן מזכוכית או מחרסינה עם שפה רחבה מלמעלה, שנכנס לחור בשולחן.
- קסת נסיעה: קופסה קטנה עם מכסה שנסגר היטב, לפעמים בנרתיק עור.
- מערכת כתיבה: מגש עם קסת אחת או שתיים, מקום לעטים ולפעמים חותמת או פעמון.
מה קובע את הערך
- מכסה מקורי וציר תקין.
- זכוכית או קרמיקה בלי סדקים ובלי שברים בשפה.
- עיטורים, צורה מיוחדת וזכוכית חתוכה או צבעונית.
- חומר: קסתות מכסף עם חותמות, ומערכות מפליז או מברונזה.
- מערכת שלמה, עם כל הכלים המקוריים.
יש לכם קסת דיו ישנה בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח לבדוק אותה יחד אתכם.
