דלג לתוכן

ראש פינה · א׳ עד ה׳, 10:00 עד 17:00

סיגיפדיה

תרמוסים

תה חם בטיול, קפה במשמרת לילה, מרק בצידנית של בית הספר: התרמוס שומר חום, ולא פחות מזה גם קור, שעות ארוכות.

המצאה מהמעבדה

ב־1892 פיתח המדען הסקוטי ג׳יימס דיואר (James Dewar) כלי זכוכית כפול, עם ריק בין הדפנות, כדי לשמור חומרים בטמפרטורה קבועה במעבדה. הריק עוצר את מעבר החום, וציפוי כסוף בפנים מחזיר את הקרינה. ב־1904 יצא הכלי לשוק בגרמניה בשם Thermos, מהמילה היוונית לחום, והשם הפך לשם הכללי של כל בקבוק כזה.

מהמעבדה לתיק הטיול

הבקבוק הפנימי מזכוכית היה שביר, ולכן עטפו אותו במעטפת מתכת, ובהמשך גם בנרתיק עור או במבוק קלוע. ב־1913 רשם האמריקאי ויליאם סטנלי (William Stanley Jr.) פטנט על תרמוס מפלדה, שאינו נשבר. בשנות ה־50 וה־60 נפוצו תרמוסים מפח צבוע עם הדפסים צבעוניים, ובשנות ה־70 הגיעו לשולחן תרמוסים גדולים עם משאבה. בארץ התרמוס היה חלק קבוע מטיולים, ממילואים ומבוקר בשדה.

איך מזהים

  • בקבוק פנימי: זכוכית כפולה כסופה, או פלדה. בזכוכית בודקים סדקים, כי סדק מבטל את הבידוד.
  • מכסה: מכסה שהוא גם כוס, ופקק פנימי מפקק שעם, גומי או פלסטיק.
  • הדפס: הדפס צבעוני, משבצות או דמויות, שעוזר לתארך את התרמוס.
  • חתימה: שם יצרן ודגם בתחתית או על המכסה.

מה קובע את הערך

  • גיל, והדפס או צבע אופייניים לתקופה.
  • נרתיק מקורי מעור או במבוק.
  • בקבוק פנימי שלם שעדיין שומר חום.
  • מותג ידוע.
  • תרמוס בקופסה המקורית.

יש לכם תרמוס ישן בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח לבדוק אותו יחד אתכם.

לשתף: WhatsApp Facebook

עברו אצלנו לאורך השנים

חלק מהפריטים שנמכרו במכירות הקודמות של סיגלרי.