סיפון הסודה והסיפולוקס

היה זמן שבו סודה לא הגיעה מהסופר בבקבוק פלסטיק. בכל בית עמד סיפון זכוכית כבד, ואחר כך סיפולוקס מבריק, ומישהו במשפחה היה אחראי לדאוג שתמיד יהיו בו בועות. זה הסיפור של המים המוגזים, ושל האנשים שהתפרנסו מהם.

איך נכנסו הבועות למים

מים מוגזים טבעיים, שנובעים ממעיינות, היו ידועים כבר בעת העתיקה, ואנשים האמינו שיש בהם כוח מרפא. את הדרך להכין אותם באופן מלאכותי גילה ב־1767 ג'וזף פריסטלי, כומר ומדען אנגלי. הוא גר ליד מבשלת בירה, שם לב לגז שעולה מחביות התסיסה, ומצא שאפשר להמיס אותו במים. התוצאה הייתה מים עם טעם רענן ועקצוץ נעים.

כעבור כמה שנים, ב־1783, הקים יוהאן יעקב שוופ בז'נבה עסק לייצור מים מוגזים בכמויות. העסק עבר ללונדון, והשם שלו מוכר עד היום. בהמשך המאה ה־19 צצו מפעלי סודה בכל עיר, והמים המוגזים הפכו ממשקה מרפא למשקה של כולם.

הסיפון: בקבוק שחוזר למילוי

הבעיה הייתה לשמור על הבועות. ברגע שפותחים בקבוק, הגז בורח והסודה מתנדפת. הפתרון הגיע מצרפת: ב־1829 נרשם שם פטנט על ראש עם שסתום, שמאפשר להוציא קצת סודה בכל פעם בלי לאבד את הלחץ שבתוך הבקבוק. כך נולד הסיפון.

הסיפונים היו עשויים זכוכית עבה וכבדה, כדי שתעמוד בלחץ, עם ראש מתכת וידית. לפעמים הזכוכית הייתה צבעונית, בכחול, ירוק או חום, ולפעמים חרוט עליה שם מפעל הסודה. חלק מהסיפונים עטופים ברשת מתכת, שנועדה להגן אם הבקבוק מתפוצץ.

כשהסודה נגמרה, לא זרקו את הבקבוק. לוקחים את הסיפון הריק לקיוסק או לממלא הסודה, ומקבלים אותו בחזרה מלא. ממלא הסודה היה חלק מנוף השכונה, ובזכות הסיפונים הרבה אנשים התפרנסו בכבוד.

הסיפולוקס: סודה בבית

הרעיון להכין סודה בבית, בעזרת בלון גז קטן, התחיל באירופה כבר בתחילת המאה ה־20. בישראל הוא הגיע לכל בית בזכות הסיפולוקס, מותג ישראלי שנמכר כאן משנות ה־50.

הסיפולוקס היה בקבוק מתכת עם ראש מיוחד. ממלאים אותו במים, מבריגים בלון גז קטן, והגז נכנס לבקבוק ומגזז את המים. לוחצים על הידית, והסודה יוצאת ישר לכוס. לא צריך לסחוב בקבוקים לקיוסק, רק לקנות בלוני גז חדשים כשנגמרים.

במשך כשלושה עשורים הסיפולוקס היה כמעט חובה בכל בית, ואחת המתנות הנפוצות בחתונות. היו זוגות שקיבלו כמה כאלה. בשנים הראשונות היו גם תקלות: בסוף שנות ה־50 ובתחילת שנות ה־60 נפצעו אנשים מבקבוקים שהתפוצצו, ועם הזמן האיכות והבטיחות השתפרו. המפעל פעל ברחוב יגאל אלון בתל אביב, וייצור הבקבוקים הופסק בשנת 2000.

הסוף של ממלאי הסודה

ההצלחה של הסיפולוקס ודומיו הייתה סוף של עידן. כשכל משפחה יכלה להכין סודה בעצמה, כבר לא היה צורך לקחת את הסיפון למילוי. הרבה ממלאי סודה איבדו את פרנסתם, והסיפונים מזכוכית עברו מהמטבח למדף, ומשם לאספנים.

ומה בא אחרי הסיפולוקס

גם הסיפולוקס פינה בסוף את מקומו. את מה שהוא עשה לממלאי הסודה, עשו לו מכשירי הסודה שמוכרים לנו היום: מכשיר שעומד על השיש, עם מיכל גז גדול שמספיק להרבה ליטרים, ובקבוק שמבריגים אליו ומגזזים בלחיצת כפתור. הם היו נוחים יותר, ולאט לאט הסיפולוקס עבר מהמטבח לבוידעם, ומשם לאספנים.

איך מזהים

• סיפון זכוכית: זכוכית עבה וכבדה, ראש מתכת עם ידית וצינור שיורד לתחתית הבקבוק. לפעמים יש חריטה של שם המפעל והעיר.
• סיפולוקס: בקבוק מתכת, ראש עם מקום להברגת בלון הגז וידית ללחיצה.
• רשת מגן: רשת מתכת או פלסטיק סביב הזכוכית, שנועדה להגן מפני התפוצצות.

מה קובע את הערך

• זכוכית צבעונית, בכחול, ירוק או חום, מבוקשת יותר מזכוכית שקופה.
• חריטה של שם מפעל סודה מקומי, ובמיוחד מפעל ישראלי ותיק.
• ראש מתכת שלם ותקין, בלי סדקים ובלי חלקים חסרים.
• זכוכית שלמה, בלי סדקים ובלי שברים.
• סיפולוקס שלם, עם הקופסה המקורית, הוראות או בלוני גז מקוריים.

חשוב: לא כדאי לנסות להפעיל סיפון או סיפולוקס ישן עם גז. הזכוכית והמתכת התעייפו עם השנים, והלחץ עלול להיות מסוכן.

יש לכם סיפון או סיפולוקס בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח להגיד לכם מה יש לכם.