תנועה קלה של כף היד, והמניפה נפתחת בחצי עיגול של ציור עדין, תחרה או נוצות. במשך מאות שנים המניפה הייתה אביזר הכרחי לנשים, בנשפים, בתיאטרון ובקיץ החם, ורבות מהמניפות שנשארו הן יצירות אמנות קטנות.
מניפות עתיקות
מניפות קשיחות מנוצות ומעלים היו בשימוש כבר במצרים העתיקה, בסין וביוון, לקירור, להרחקת זבובים ולטקסים. המניפה המתקפלת, שצלעותיה מחוברות בציר ונפרשות לחצי עיגול, נולדה ביפן, ומשם התפשטה לסין. במאה ה־16 וה־17 הגיעו מניפות מתקפלות מהמזרח לאירופה עם הסוחרים הפורטוגזים וההולנדים, ועד מהרה החלו לייצר אותן גם בצרפת, באיטליה ובאנגליה.
המניפה האירופית
במאה ה־18 וה־19 הייתה המניפה חלק מהלבוש של כל אישה מכובדת. היריעה נעשתה מנייר, ממשי, מעור דק או מתחרה, ועוטרה בציורי יד של נופים, סצנות רומנטיות ופרחים, ובמניפות היקרות נחתמה בידי הצייר. הצלעות נעשו מעץ, מעצם, משנהב, משריון צב או מאם הפנינה, עם חיתוכים, גילופים והזהבה. נפוצה גם מניפת צלעות, שנקראת בריזה (brisé), שבה אין יריעה, והצלעות עצמן רחבות ומחוברות בסרט. בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 הגיעו לאופנה מניפות נוצות יען וטווס, ובשנות ה־20 של המאה ה־20 גם מניפות פרסומת מנייר מודפס, שחולקו בבתי מלון, במסעדות ובחנויות.
איך מזהים
- צלעות: שתי הצלעות החיצוניות עבות, חזקות ומעוטרות יותר מהשאר, והן מגינות על המניפה כשהיא סגורה.
- ציר: בבסיס המניפה יש ציר קטן, לפעמים עם אבן או פנינה, ובמניפות ישנות הוא עשוי מתכת ולא פלסטיק.
- ציור: ציור יד ניכר במשיכות מכחול ובפרטים קטנים, ולפעמים מופיעה חתימה בפינה.
- חומר: שנהב כבד ובעל סיבים דקים, עצם קלה יותר עם נקודות קטנות, ואם הפנינה מבריקה בגוונים משתנים.
מה קובע את הערך
- גיל, ובמיוחד מניפות מהמאה ה־18 וה־19.
- צלעות משנהב, משריון צב או מאם הפנינה בעבודת יד.
- ציור יד מפורט וחתימה של צייר.
- יריעה מתחרה או ממשי במצב טוב, בלי קרעים וכתמים.
- קופסה או מסגרת מקוריות.
יש לכם מניפה ישנה בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח לבדוק אותה יחד אתכם.
