כד חרס גדול עמד פעם בפינת החצר או במזווה, ובתוכו מים קרים, שמן, זיתים או תבואה. החרס הנקבובי הוא אחד מחומרי האחסון הוותיקים בעולם, ובארץ אפשר למצוא ממנו גם שברים בני אלפי שנים וגם כדים מסבתא.
כד לכל דבר
כדי חרס שימשו לאחסון כבר בתקופה הנאוליתית. ביוון וברומא שינעו יין ושמן באמפורות (amphora), כדים צרים עם שתי ידיות ותחתית מחודדת, שנתקעו בחול או הונחו במדפים באוניות. כדי תבואה ענקיים נקברו חלקית באדמה כדי לשמור על טמפרטורה קבועה.
כד המים
כד מים מחרס לא מזוגג מקרר את המים בעזרת אידוי: קצת מים מחלחלים דרך הדפנות ומתאדים, והמים בפנים נשארים קרירים. במזרח התיכון נקרא הכד הזה ג׳רה (جرة), והוא עמד בבתים ובחצרות עד שהמקרר הגיע לכל בית. כפרי קדרים בארץ ובאזור, כמו חברון, ייצרו כדים כאלה בעבודת יד במשך דורות.
כדי כבישה
באירופה נפוצו כדים מקרמיקה קשה ומזוגגת, לעתים בזיגוג מלח, לכבישת כרוב, מלפפונים ושומן, ולשמירת חמאה וביצים. הזיגוג סוגר את החרס, כך שהוא לא סופג ריחות ולא מחלחל. על שימור מזון בזכוכית אפשר לקרוא בערך צנצנות לריבות ולשימורים. על קנקנים קטנים יותר, להגשת מים לשולחן, אפשר לקרוא בערך קנקני מים.
איך מזהים
- אובניים: פסים עדינים ואחידים מבפנים ומבחוץ מעידים על עבודה על אובניים.
- חרס: בכד מים החרס לא מזוגג ונקבובי, ובכד כבישה הוא מזוגג בפנים.
- שימוש: שחיקה בתחתית, כתמי שמן או אבנית מעידים על שימוש אמיתי.
- העתקים: כדים בסגנון יווני או פיניקי עם ציור מושלם הם לרוב מזכרות מהמאה ה־20.
מה קובע את הערך
- גיל ועבודת יד.
- כד שלם, בלי סדקים ובלי שברים בשפה ובידיות.
- גודל: כדים גדולים מאוד נשמרו פחות.
- עיטור, חותמת קדר או מקור ידוע.
- כד כבישה עם מכסה מקורי.
יש לכם כד חרס ישן בבית? שלחו לנו תמונה, ונשמח לבדוק אותו יחד אתכם.
